קונסטרוקטיביזם

מאמון כותב על הבעיתיות של למידה קונסטרוקטיביסטית בבית הספר .גם עדי כתב על הפער בין התאוריה למעשה בנושא זה. הם מורים בחטיבה העליונה , בתיכונים ,והטענות שהם מעלים דומות.
שניהם מעלים שתי נקודות עיקריות שבעיתיות בינהם ,
1) הערכה מסכמת בצורת בחינת הבגרות והמחויבות אליה מצד מורים ותלמידים . בלמידת הבניה חייבת להיות אפשרות לחרוג מעט מן הנושא, וממסגרת הזמן . הדבר גורם לחוסר מוטיבציה של המורים מכיוון שהערכתם ומכאן גם אחריותם מתבססת על ציוני התלמידים בבגרות.
2) תרבות הלמידה של התלמידים שלא רק חסרי מוטיבציה להתמודדות עם החומר בצורה שונה , שנובעת לא רק מן הקושי שלבלמידת חקר אלא גם מכך שאין הם מבינים את מטרתה , אלה רק את המטרה של לעבור את הבחינת הבגרות.

מאמון טוען שלמידה קונסטרוקטיבית מתבססת על שלושה גורמים , תרבות , תלמיד, הערכה , והוא הוסיף גם מורה . כאשר למורה יש שליטה בעיקר על האחרון , והרבה פחות על השניים הראשונים. אני מסכימה איתו עקרונית אבל יש לי כמה הערות לגבי הקטע התרבותי .

הוא מתייחס לגורם התרבותי "הגורם התרבותי מתייחס להיסטוריה הלימודית של התלמיד , איך הוא רגיל ללמוד , איך לימדו אותו בעבר , ומה התפקידים שהיה נוטל בשלבים מוקדמים יותר" , זה נכון אך לדעתי ההגדרה הזו אינה מספיק רחבה מספיק , אני הייתי מתיחסת גם לגורמי סביבה , מה הסביבה מצפה מהתלמיד , שכמובן משפיע על מה שהוא מצפה מעצמו ומסביבתו . התלמידים מאמינים שהדרך הרגילה בה הם מקבלים סיכומים של חומר , היא הדרך הטובה ביותר עבורם לעשות מה שבשבילו הם באו :לקבל ציון מקסימלי בבגרות.

אני חושבת יש מספר דברים שצריך לשנות , הראשון והקשה יותר הוא להסביר לתלמידים שלבית הספר לא באים בשביל הבגרות. המשימה הזו היא קשה מאד מאחר וזו הגישה הרווחת בציבור , ההורים המורים והתלמידים כמעט שכחו שלבית הספר ישנם עוד מטרות מלבד הבגרות , ובכל זאת עלינו לנסות לשנות זאת כמורים וכהורים וכאזרחים כמיטב יכולתנו.
הדבר השני שאמנם קשה אבל לפחות נראה אפשרי , הוא להוכיח לתלמידים שמה שהם לומדים בדרך של הבניה ידע יועיל להם יותר משינון ידע מוכן , שהעבודה הקשה הכרוכה בכך שווה את המאמץ וחוסכת עבודה לאחר מכן.